למיצב Welcome Home יש היבט אישי-משפחתי המזמן עבורי מרחב ביטוי לזהותי המגדרית והלאומית, בהמשך למיצב צעקה שקטה שהוצג בגלריה באום אל פחם בשנת 2018. ביצירתי, בשנים האחרונות, אני מתייחסת לנכבה מתוך מה שחוו נשים בכלל ובנות משפחתי בפרט. פרספקטיבה אישית שדרך האומנות משליכה ומתחברת לסיפור הקולקטיבי.

​

בשנה האחרונה חזרתי לחקור ולהתעמק בסיפורה של דודתי ז"ל – אלקסאנדרה קעואר  שהתגוררה בחיפה ונאלצה לעזוב את ביתה ב-1948 ומעולם לא שבה לגור בו. כשהתבוננתי בצילומים של הבית שצילמתי במהלך מחקרי (הבית נמצא לא הרחק ממקום מגוריי) גיליתי לתדהמתי שבקומת קרקע נעשה שינוי ייעוד לחנות, והוצב שם שלט גדול ומאיר בפתח החנות וזו לשונו: Welcome Home. הכתוב טלטל וניער אותי עד מאוד. נזכרתי בביקור של דודתי בבית אחרי 1967 ופגישתה עם הבית שהשתנה ועם  הדיירים שלפני 1948 שכרו ממנה דירה בבניין והפכו עם עזיבתה לבעלי הבית, בעוד שבעלי הבית, דודתי, בעלה וילדיהם, הפכו לפליטים וחסרי בית עם המפתח ביד.

​

במיצב Welcome Home החלל מפורק ולא פונקציונלי. השתמשתי בחומרים פשוטים שניתן לטלטלם ממקום למקום:  אריזות קרטון, רגלי שולחן מתקפלות, קרטון כוורת. בנוסף שילבתי גם אובייקטים מקרמיקה ושלט נוצץ וחדש Welcome Home  שמחבר בין הישן לחדש.

​

הדימויים הביתיים המופיעים במיצב אמורים לכאורה להשרות רוגע וביטחון, אך בכולם נוכח השיבוש שמשרה את התחושה שרוחות רפאים מאכלסות את החלל. החיץ בין פנים וחוץ נחצה ואינו ברור בשל הקשתות שחסומות באופן חלקי. האובייקטים השונים מדמים שרידים ארכיאולוגיים של זמן שקפא. את המפיות, שהן הזיכרון היחיד מהדודה הפכתי לאריחי קרמיקה קשים ושבורים המרחפים מעל הרצפה ומקבעים את זיכרון דודתי - בעלת הבית.

​

למיצב משמעות נוספת, המתייחסת לייצוגה בתולדות האומנות של הסעודה האחרונה. עבורי, כאישה בוגרת חינוך דתי-נוצרי, השולחן, הקשתות, הדגים והאוכל מחברים בין ההוויה הנשית והדתית לבין הנרטיב הפלסטיני הקולקטיבי.