"השלם על כל חלקיו"

​

גילוי והתחקות אחר עולמה האמנותי של סנא פרח-בשארה

 

הפסלים שיוצרת האמנית סנא פרח-בשארה מביעים את עוצמת המסורת של הפיסול החומרי והקלאסי. אלא שרק לכאורה מתקיים דיאלוג עם המסורת בת מאות השנים של הפיסול הפיגוראטיבי. במבט שני או שלישי, מתגלה לעיני הצופה טיפול אחר וייחודי בחומר, וגם השפה האמנותית עלולה להכשיל באופן הפענוח של היצירות התלת-ממדיות.

 

כאמנית המחויבת ליצירתה, עוסקת סנא בדמותה של האישה המודרנית. תפיסת העולם שלה אכן נטועה עמוק ביצירותיה. האמנית מביאה לידי ביטוי את המאבק המתמיד של האישה העכשווית, שמצד אחד היא שואפת לשלמות, ומצד שני מוגבלת ביכולתה המעשית להגיע אל הרצוי ועליה להסתפק במצוי. מצב זה הינו פרי המחויבויות הרבות המוטלות על האישה, פונקציות מעיקות ותובעניות. זהו מאבק יומיומי בין תפקידיה הרבים של האישה, כמו סנא עצמה, כאישה יוצרת, עובדת ומתפרנסת, אשת קריירה, אם ומחנכת, רעיה, אשת חברה, אם ואחות, וכאישה דעתנית ומעורבת. סנא מדגישה כי המאבק המתחולל בין הרצון לשלמות לבין המציאות גורם בהכרח גם לטעויות ולסטייה מן הנורמה: "מתקיים קונפליקט שנוצר מריבוי התפקידים המוטלים על האישה והמצופים ממנה על ידי החברה הסובבת אותה. קונפליקט זה מתנגש לעיתים מול רצונה ושאיפתה שלה ליצירת עתיד טוב יותר עבורה, עבור ילדיה ומשפחתה." דרך פסליה מזמינה האמנית את הצופים לנסות ולהגיע לעמדת הזדהות עם העולם הנשי המורכב.

 

דמותה של סנא פרח-בשארה עצמה משדרת עוצמה ויופי נשי, תכונות שקיימות בכל פסליה.

 

דמות האישה העוברת כחוט השני בפסליה של סנא, היא דמותה של האישה האוניברסאלית. דמות שהיא למעשה סמל. פניהן של הנשים בכל הפסלים מוסוות, מוסתרות או לוטות. לנשים אלה אין תווי פנים, אלא רק קווים כלליים של נשיות. הן לא עצובות, גם לא שמחות. הן לא בוכות או צוחקות. אין אנו יודעים אם הנשים שלה צעירות או באות בימים. קיים מראש ויתור, מתוך החלטה, על ההבעה של הפנים הנשיות. אך תנועת גופן של הנשים הללו תמיד מובילה ומושכת כלפי מעלה.

 

תהליך היצירה של סנא פרח-בשארה מתחיל מהחומר, מהחימר. השלב בו היא יוצרת את הדמות הינו בעל משמעות רבה בתהליך היצירה: "אני מאוד אוהבת את החומר. החום שלו משפיע עלי. זה לא רק צבעו, צבע האדמה, המחבק והנותן תחושה של שייכות, של מקור החיים. האדמה בעיניי היא הקשר לפריון ולאמהות. לכל אלה מתלווה התחושה של החום הפורצת ממנו, והמולידה אצלי התחברות טוטאלית אליו. סוג של הזדהות."

 

השלב הבא, הכולל את הטיפול בחומר והיציקה בברונזה, מוליד את המתח אותו מחפשת האמנית.

סנא 'משחקת' בחומר ומעניקה לו רובד נוסף המקיים מתח חיצוני. היא עושה הבחנה בין החומר החלק למגע לבין זה המחוספס. את החספוס היא יוצרת באותה מידה שהיא יוצרת את המגע המשיי, המשקף את הנשיות הרכה. המרקם החלק, אל מול זה המצולק. עדינות מול עוצמה.

 

המבט של סנא ותפיסת עולמה, גם זו האמנותית, לגבי מעמדה של האישה המודרנית, מבחין בדיכוטומיה המתקיימת בין האישה המתפקדת פנימה, בתוך ביתה היא, לבין אותה אישה המתפקדת בחוץ, בעולם שמחוץ לבית. אותה דיכוטומיה מקבלת את ביטויה באופן הטיפול שלה בחומר וביצירת המתחים המתקיימים הן בברונזה והן בצורה.

 

המאבק בין הפנימי לחיצוני בא לידי ביטוי ביצירת דמויות מפורקות, שבורות, הבונות את השלם. זהו מאבק בין התחושות והחוויות הפנימיות של האישה האוניברסאלית שיוצרת סנא לבין ההקרנה כלפי חוץ. היא מחפשת אחר ביטוי צורני כמעט מושלם שייתן ביטוי ממשי לעולמה הפנימי של האישה. חיפוש אחר המטאפיזי. 

"אני נותנת ביטוי בפסלי הנשים שלי למתח הקיים בין עדינותה של האישה לבין עוצמתה הרוחנית והאישית," היא אומרת. "מתח זה הוא אשר הוליד את המודולאריות של פסליי."

 

בכל פסליה המאוחרים של סנא מתקיימים שלושה אלמנטים אמנותיים: הפסלים נעים סביב ציר מרכזי תוך יצירת מעין ספיראלה סיבובית הנעה תמיד כלפי מעלה, ויש בהם תנועה וזרימה המביעות סוג של יצריות בלתי פוסקת המושכת את גופה הפיזי של האישה למעלה. אלמנטים אלה מביעים את המתח שהיא נוטעת בברונזה. במיוחד בולטת התנועתיות בטיפול של האמנית בפסליה העוסקים במחול, כמו ב'פלמנקו' ובריקוד 'הטנגו'. "כשאני עובדת בסטודיו אני מקשיבה למוסיקה. המוסיקה משפיעה על מצב הרוח וסוחפת גם אותי אל המקצבים."

הזרימה והחיוניות של הגוף המושך כלפי מעלה, באות לידי ביטוי בעוצמה בחלק העליון של הגוף הנשי – הצוואר. צוואר הנשים בפסליה הוא איבר חיוני ומרכזי הזוכה לתשומת לב מרובה. הצוואר כמקום למעבר אוויר, להשמעת קול, ולתחילת תהליך הבליעה. הצוואר עובר טיפול בידיה של האמנית והיא שמה דגש על התנועה שלו. תנועה שאף היא מרמזת על כיוון של כלפי מעלה.

 

לסנא חשוב שתנועתיות הפסל תחייב גם את הצופה לסוב אותו ולנסות לפענח את הדמות הניצבת לפניו בתוך החומר: "חשוב לי שהצופה בפסליי יחווה את התנועה והזרימה האצורים והנאגרים בתוך הפסל."

 

אלמנט נוסף הוא מעשה הפירוק המקיים את השלם. גם הוא מרמז שוב על הדיכוטומיה ועל הפרצופים השונים שעל האישה לעטות בניסיונה להשתלב ולנוע בין חלקיו, כמו גם על תובענותו של העולם הפנימי והחיצוני שלה. האמנית טוענת בתוקף כי הנשים שלה הן תוצאה של עיסוק במושג האישה ולא חיקוי למציאות. הקרעים והפירוק ביצירותיה ובפסליה מתקיימים ומהווים ביטוי לקרעים הפעורים בחברה בה אנו חיים היום. לא קיימת שלמות אוטופית לדמותה של האישה, כשם שאין שלמות כזו בחייה שלה. תמיד זוהי המציאות אל מול החלום. אלא שהחלום קיים כל העת, ואין להתעלם מן השאיפה התמידית לאחות את הקרעים ולהגיע לכלל איחוי והגשמה. כך גם המטמורפוזה הצורנית והאפשרות ליצירת מגוון רב של השתנויות באופן הבחירה להצבת הפסלים. המודולאריות של הפסלים מאפשרים לאמנית לחפש ולאתר, בכל פעם מחדש, את הדמות ואת היציבה הרצויה לה והמשרתת את מצב רוחה. פירוק אל מול הרכבה. סנא מנהלת דיאלוג עם תולדות האמנות ומתייחסת בשפת האמנות שלה אל הקוביזם המאוחר.

 

החללים הנפערים בחומר וזרימת האוויר בין חלקיו, חללים הבנויים אל תוך הצורות שבפסל, הם אלמנט אחר ומרכזי ביצירותיה של סנא פרח-בשארה. אלה מאפיינים את רוב פסליה של האמנית, והם מהווים אלגוריה לרצונה ולפתיחותה של האישה האוניברסאלית אל העולם. אנו חיים היום בעולם פתוח, בו זורם המידע בקלות מקצה אחד של העולם אל קצהו האחר, באמצעות כל מדיה אפשרית. העולם, על כל חלקיו הבונים אותו, נגיש הרבה יותר. גם הקלות של הניידות ממקום למקום ברחבי העולם משפיעה על אופן התפיסה שלנו אותו. על כן, המעמד של החלל והאוויר הזורם בין חלקיו השונים של הפסל, הם בעלי משקל חשיבות השווה לזה של החומר. חשיבותו של החלל אינה פחותה מן הברונזה, החומר והצורה. זהו חלק מהותי בפסלים. החללים בפסלים יכולים להיתפס כקריאה של השאיפה המתמדת של האישה אל הפנימי והרוחני, או אף אל המטאפיזי.

 

סנא מעידה על עצמה כמי שמתבוננת בעולם הסובב אותה, והיא מביעה ביצירותיה את התרגום שלה למה שעיניה רואות ואת חוויותיה: "אינני אדם פוליטי. הגישה שלי לאמנות הינה חסרת לאום, צבע, דת או גבולות. האמנות בעיניי אמורה לייצג את אופן ההתבוננות שלי בעולם, התבוננות של אדם רגיש."

 

יהודית מצקל, אוצרת