סנא פרח-בשארה

חאלד חוראני

 

סנא היקרה,

 

מעולם לא כתבתי על אמנות או על אמן ויצירותיו אך ורק על סמך התבוננות בתמונות ועל יסוד שיחת טלפון גרידא. זו לא הייתה עבורי משימה פשוטה כלל וכלל, ולכן חשתי תסכול ועצב על שבשל המחסומים נמנע ממני לראות את העבודות במו עיניי. במיוחד כאשר הדברים אמורים בפיסול, שום תמונה אינה יכולה לספק ייצוג נאמן לו, שהרי הפסל הנו תלת-ממדי, בעוד שהתמונה לעד תיוותר שטוחה.

 

שוב ושוב חשבתי להתנצל. חשתי שאינני יכול לכתוב מרמאללה על דבר מה שנבצר ממני לראותו אלא מבעד לעיני הסגר, המרחיק אותנו מן העבודה עצמה, מן החלל שבו היא מוצבת ומממדיה הממשיים. בסופו של דבר החלטתי בכל זאת לנסות את כוחי, לנסות לצאת מדל"ת אמותיי, לפרוץ את הגבולות הגיאוגרפיים הצרים, ולנוע אל עבר מחוזות האמנות החורגים מגבולות הכיבוש וממגבלותיו.

 

התרשמותי הראשונית מן הפסלים, בראותי אותם לראשונה על צג המחשב, הייתה כי מדובר בעבודות פיסול שכבר ראיתי בעבר; פסלים יפים המעלים על הדעת את הקלאסיקות של הפיסול המודרני, את עבודותיהם של רודן ושל הנרי מור... מה אומר ומה אוסיף?

 

עקבתי אחר מכלול העבודות ברצף התפתחותן – החל מהעבודות המוקדמות, דרך המעבר לסגנון הקוביסטי והטיפול במרקם ובחלל, וכלה בפירוק עד כדי הקצנה. עליי להודות כי היה זה מבחינתי רצף הגיוני. או, לפחות, לכך צפיתי. התמקדות בפיסול ובהתפתחותו, מתחייבת מכורח ההיסטוריה, הניסיון, אופי החומר, והגבולות האופטימאליים שיכולים להגיע אליהם הפסל או הפסל; ובאשר ליחסי הגומלין, והרצון להציע ייצוג נאמן, לנתח ולפרק לגורמים – ובעקבותיהם להגיע ללא כל חשש להכרה כי ניתן לחתור לתמצות ולוותר על הפרטים לטובת התנועה והמבע, ואז [להגיע] אל החיסכון והניסיון להכניע את החלל. עד כדי הגעה לשלב הקיטוע והפירוק.

 

עד כאן בישרו העבודות את התקווה שהאמנות טומנת תמיד בחובה בעת שהיא מתארת ומנציחה את הרגעים היפים בעולם סתור ומסוכסך, עולם שבו המין האנושי ניצב עתה, יותר מאי-פעם, על סִפה של פורענות ממשמשת ובאה, כאילו לא צבר כל ניסיון ולא הפיק כל לקח מן העבר. באזור שבו פורצות מעת לעת מלחמות קטנות – ואולי זו בעצם מלחמה אחת מתמשכת ורבת עונות – מוצא האמן את עצמו ניצב נבוך בין מלחמה אחת לרעותה, מבקש לכונן לעצמו את זהותו הלאומית בתקופה שניטלה ממנה הנורמאליות, תקופה של כיבוש ושיבוש, אגב היטלטלות בין הניסיון להגדיר את זהותו האנושית ואת מהות קיומו, לבין כל אותם גורמים המונעים התנהלות תקינה.

 

האנרכיה והנסיבות הפוליטיות הקשות שבהן נתון העולם כיום אינן מניחות לאדם מן היישוב, ולאמנות בפרט, מרחב נשימה. עם זאת, ישנם בקרבנו כאלה המתעקשים לקחת פסק זמן, ואולי אף לפרוש, לא מתוך התעלמות, אלא מתוך זינוק היענות לצו הגורל בתקווה לעתיד הטומן בחובו סיכוי.

באופן מסורתי זכו הציור, הפיסול והעיצוב להיכלל בקטגוריית 'האמנויות היפות', על כל הרומנטיקה והאופטימיות הנכללות במונח זה. אך מינוח זה הפך להיות צר מלהכיל את תוצרי החיים והאמנות; צר מלהכיל את שיעור הספקות, התהיות והשאלות שמעלים החיים בתקופתנו, ואת הסוגיות שהאמן חפץ לדון בהן או, לחילופין, נמנע מלהגיב עליהן.

והנה, נסוגות להן ה'אמנויות היפות' לטובת ה'אמנות'. אין זה בגלל המחלוקת סביב משמעות ה'יפה', וגם לא בגלל הצורה או האמצעי האמנותי והטכניקה, אלא בשל האמירה: "אין לך מקום שאין לו מקום". מן הדין לומר: אין לך מקום שאין לגביו שאלות. על כל פנים, טרם ניתנה לכך תשובה מכרעת, ומטבע הדברים – הוויכוח עוד עתיד להימשך.

 

זאת ועוד: חיפוש בתכנים ובמניעים ליצירות הפיסוליות של סנא בשארה לא מעלים קושי במציאת תוויה הדקים של האישה, וכך גם לגבי סוגיות מגדריות המתגלות במכלול העבודות, המציבות אותה כאישה ערבייה החיה בעיר מעורבת, הן במובן החברתי והן במובן הלאומי-פוליטי. קשה להתעלם מן העיסוק הבולט בשגרת היומיום ומן הרגישות השורה על העבודות, רגישות המייחדת את האישה, האם, הרעיה; האישה העובדת, הלוחמת; האישה הניצבת בגפה, זו שיש ביכולתה לקום מתוך ההריסות.

 

האישה, מזווית ראייתה של אישה, היא עולם השופע יופי ושלום, עולם עתיר חוסן, ובד בבד גם מלא רוך ושבריריות. סנא מובילה אותנו בהדרגה ממציאות הצורה אל התגלמויותיה, אל ניתוחה, ומגיעה עד לפירוקה בגבולות של ספקנות מובנת מאליה, תוך ניסיון בטוח לייצוג המציאות. וכל זאת, תוך איפוק ניכר ורוגע.

 

מהות האישה, דאגותיה, טרדותיה וכמיהתה לשלום – את כל אלה מבקשת האמנית לבטא באמצעות החומר הרך הנוצק בהמשך בברונזה, לא כניסיון להכריע את גורל הפסל או סיום של דבר מה, אלא בבחינת אות לבאות, ומתוך הנחה כי הפסל נע בהתאם למקצבי הגוש המפעמים בחלל. אין היא חפצה שהפסלים ייוותרו מונחים בצל. היא רוצה אותם משוחררים, מרקדים וסלחניים, לא חוששים מפני טילים או מפני פחדים כמוסים במידה שהשקט מאיים. 

 

 כאמנית נתונה לסנא היכולת ליצור דמות בפסל, להפיח בו רוח-חיים ותנועה ולרכך את המוצק. בד בבד היא מפגינה החלטיות כמוסה תוך כדי המעבר משלב אחד למשנהו, בעודה מותחת גשרים טרום קפיצתה אל חלל האוויר.

 

ההתהוות הספיראלית כלפי מעלה כמעין בורג כמו מרמזת כי הפסל עצמו עומד לפצוח בתנועה, כאילו נשען הפסל על ציר דינמי המשמש כמשענת לגוף המתמזג בחלל.

 בשלב מאוחר יותר מבקשת האמנית לשזור את החלל כמרכיב פעיל בעבודתה, מרכיב שנוכחותו מורגשת באופן מתמיד בפיסול בדרך זו או אחרת. אולם במקרה שלפנינו החלל נוכח בחזון המצית דיאלוג בין החומר לבין עצמו, ומתייחס לחלל מבחינה צורנית ותוכנית גם יחד עד לקצה גבול השותפות ביצירה עצמה. או אז מבחינים אנו בנוכחות הריק הטבעי בסביבתו של גוש החומר וכיצד הוא חודר אחר-כך כמרכיב מהותי בהתהוותו. האם מכאן אנו יכולים לנחש את המשמעות, את הקונוטציות ואת הדנוטציות שאליהן חותרת האמנית? האם זה החלל שבחומר או שמא החומר שבחלל? משמעות החורגת מן התוכן הצורני לטובת התוכן הפילוסופי של המבנה. הרבגוניות נמשכת וההנחות נותרות בעינן, לא רק ברמת החומר ובאמירות החלל המוגבל, אלא אף ברמת המרקם והמינימליזם הנבדק לתווי הדמות הרצויה, ההבדלים בין שקעים לבליטות, בין מרקם עדין לגס, בין המציאות לאופן תיאורה. סנא ניסתה לגייס עשרות פסלים כדי להימנע ממונוטוניות ובכדי להתגבר על החיקוי. ניכר כי היא בקיאה, מבחינה אקדמית, בהליכי בניית פסלים ויצירת צורות, אך בד בבד חוששת היא מלמרוד כנגד הישגי הקלאסיקות של הפיסול מאז תקופת הרנסנס, ואולי עוד קודם לכן, ועד ימינו אלה.

 

את מקום הפסל הנצחי של הגוף האנושי תפסו פסלים קטנים יותר, העוסקים פחות בחיקוי ויותר במבנה הארכיטקטוני של הצורה ובמיצוב החברתי של הדמות המפוסלת, בין שהיא ממוקמת בסמיכות לדמות אחרת, עומדת בגפה, או שוכבת בחדווה לאחר שעוצבה בחומר על מנת לצקת אותה בברונזה כחומר אוורירי שהוקדש עם הזמן כתבנית הכרחית.

 

עם זאת, נשאלת השאלה באם אכן מצויה הברונזה בהישג יד, והאם מכוח מוצקותה ותכונותיה היא אכן תואמת את מטרות הפסל? האם ניתן לשנות את השימוש בה באמצעות טכניקות שונות, הן מבחינת המרקם והן מבחינת הצבעוניות?  שהרי אנו חיים בתקופה שבה מהלכים מעין אלו הפכו להיות אפשריים. הן זה מכבר פותחו חומרים וצבעים שונים שיש ביכולתם לעמוד בפני פגעי הזמן. אין הדברים אמורים אך ורק בחומרים האלמנטאריים של הפיסול, אלא  הם חורגים לכלל חקירה מקיפה של הזמן והמקום, של הפתיחות לתרבויות בנות זמננו ושל היכולת ללמוד את לקחי העבר, דבר שעשוי לשמש כתחליף לברונזה המוכרת.  

 

סנא מפגינה זיקה למסורת הפיסול דווקא מתוך השאיפה ליצור צורות חדשות וייחודיות, שיש בהן כדי לשקף את תחומי התעניינותה ואת דעותיה כאישה החיה כאן ועכשיו. זאת, בנוסף לעיסוקה במסר עקרוני בהקשר של תרבות ערבית שאינה מקבלת פסלים ואת אמנות הפיסול ככלל, בעודה מפארת צורות אמנויות אחרות, ואת האתגר שמצב זה מציב בפני האמן.

 

אין זה סוד כי הפיסול בתרבות הערבית ככלל סובל ממיעוט בולט במספר היצירות והאמנים העוסקים בתחום. הסיבה לכך תלויה בתרבות הסובבת ונעוצה גם בקשיי הביצוע. סנא היא אחת מן האמניות הערביות המעטות הפעילות בתחום זה ברמה המקומית. אמנות הפיסול כמוה ככל סוגה אחרת המצייתת לידע האמנותי-מקצועי של התקופה. האבן הבוחנת הבסיסית של האמן טמונה בגיוס יכולותיו להוספת תרומה כלשהי בתחום זה והמסוגלות לומר את דברו לעולם, ואל לו להסתפק במיומנותו הטכנית לבדה וברצונו לבחון אותה, אלא עליו לשאוף להשתחרר מכבלי מיומנותו, ולפתוח שערים לריבוי האפשרויות שמציעה האמנות. מעל לכל, עבודותיה של סנא מתאפיינות בניסיון לגייס את כישרונה ואת טכניקת הפיסול שעליה היא אמונה על מנת לנסח אמירה משלה, ולא על מנת למרוד כנגדה. לעתים קרובות היא עסוקה בראש ובראשונה בסוגיות של פרופורציה, של מרקם ושל מסה יותר מאשר בכל דבר אחר.

 

לכל פסל מהות רוחנית משלו הקשורה קשר הדוק  לתפקידו המוגדר, ואשר לא נועדה לפאר את גודלה של דמות עלומה או את פרטיה. הדמויות הזוכות לייצוג פיסולי הן בסופו של דבר בני-אדם. דומה כי האמן מחפש את תכונותיו האנושיות בקרב הדומים לו, ואינו מתגרה באחרים או מגמד אותם. סנא, מבחינה זו, מסתפקת בייצוג אנשים מן השורה ואינה מתעניינת בפיסול גיבורים או דמויות מופת, כגון מדינאים או דמויות היסטוריות. ברוב העבודות בולטים הכללים והיסודות האקדמיים אשר סללו את הדרך ליצירת צורות אלו. למן העבודות המוקדמות, דוגמת 'תינוק', 'התכנסות', 'טנגו' ו'סוד', עבור דרך 'התמזגות', 'תקווה', 'הצד הנשי' ו'משפחה', ועד לעבודות דוגמת 'נגן הצ'לו', 'הרהור', 'מבט אישי' ו'חזון' – היא מפגינה מחויבות מובהקת לדרישות הפיסול הקלאסי, והחלטה איתנה שלא לנטוש את כללי המשחק. אפילו בעבודותיה המקוטעות היא נותרת נאמנה לביצוע הכולל של הפסל מבלי לחרוג ממנו.

 

אין זו משימה קלה כלל ועיקר להעמיד לביקורת את יצירותיו של אמן במנותק מהקשרן, מתולדות האמנות, מעבודות דומות, או מכאלה המזכירות לנו את הישגי העבר בתחום. אין זה קל לדמיין אמנות הנוצרת מחוץ להקשר הרציף של האמנויות, ובמיוחד של הפיסול, של היסודות ושל העקרונות שכבר הנחיל הניסיון בתחום זה. האמן כותב על אותו לוח, מתווה ומפסל ומצייר על כותל האנושות ההולך ומתעבה מאז שחר ההיסטוריה, החל בציורי המערות ועד ימינו אנו, עם כל אשר בתווך.

 

האמנות, על מכלול תחומיה, חוותה חידושים רבים, מחקרים, תוספות, מהפכות, חזרות, התפתחויות וספקות – מהלכים אשר הכתירו אינספור יצירות נצחיות, פרי עבודתם של אמנים נודעים. אפשר שהתקופה אינה מאפשרת להכתיר פסלים לרמתם של מיכלאנג'לו ורודן, ואפילו לא לרמתם של הנרי מור ופיקאסו. האמן בן זמננו מסתפק באמירה, לא מתוך רצון לברוח מהצפיפות ומהריבוי, או בשל עודף ביצירות אמנותיות, אלא בשל השינוי שהתחולל בתפקיד האמנות ובמהותה.

 

עבודותיה של סנא ניצבות שוות-נפש בינות לכל התהפוכות הללו. היא מייצרת לעצמה פסלים בגדלים שונים בין כתלי הבית באותה להיטות של אדם הבונה את ביתו במו ידיו ומרהט אותו בחמימות, ולא כמי שבונה ערים או מעצב נוף כללי. הבית הוא עולם שלם בתוך היקום, מלא בתכנים אישיים, והקו המפריד בין הבית לבין העולם החיצון, או מפתן הדלת, הוא חלל התצוגה ופרסום העבודות והכתיבה עליהם.  

 

בעידן הנוכחי אנו מצויים על פני קו או חוט חוצץ זה. אף שאיננו מוזמנים למתוח אותו על מנת לגלות את מקורו או את סופו, אלא אך ורק להתבונן בו – במקרה שלי, מרחוק – מיותר לציין  כי תוצר ההתרשמות, במקרה זה, אינו מגיע לרמת הביקורת.  לא רק בשל המכשולים הגיאוגרפיים או הפוליטיים, אלא גם בשל סיבות רבות אחרות, ביניהן מהדורת החדשות ששודרה הערב באחד מערוצי הטלוויזיה בלוויין.

 

העולם היום גואה מהתפוצצויות ומאנרכיה נטולות גבולות, המטביעות את חותמן על המציאות ועל העתיד בתופעותיהן הדומיננטיות. מלחמות, מגפות של העידן הזה ומוות; כל אלה משפיעים על דור שלם ומזמינים אותו להטיל ספק ביעילות האמנות וביכולותיה. אבל האמן, מצדו, מזמין אותנו, באמצעות האינסטינקטים שלו, אל סימני הכוח והחוסן שיש בכוחם להכניע את הייאוש, את קוצר היד ואת הנעילה.

 

השחר של עבודות הפיסול המקוטעות של סנא שונה מדמדומי הערב שלהן, שכן בבוקר דומה כי הן מבטאות את מצבה של האישה הנקרעת בין הבית לבין העבודה, בין המשפחה לבין עצמה. בערב, לעומת זאת, אולי יש בהן כדי לייצג את מצבו של אדם המנותק ממשפחתו ומן האנושות בכלל. אדם החצוי בין מציאות חייו לבין חלומותיו, וכמיהתו לחיות בשלום. ואולי גם הנקרע בין שאלת הזהות הלאומית לבין הסוגיות המגדריות וסוגיות לאומיות והומאניות כלליות. לפיכך, אין מנוס מלפרש ולהכריע את הכף לטובת הגורמים הפנימיים הצפונים ביצירת האמנות, למרות הניסיון להימנע מפרשנות יתירה, בסופו של דבר אנו אומרים: אולי בורא העולם יודע.

 

העבודות יפות, ללא ספק. הן מפארות את החיים ואת הריקוד. כמו כן, יש בהן נטייה לתאר תנופה לצד נינוחות ושיממון. ואולי אף עצב, הסתגרות וחולשה. אך לא מתוך רטינה או ייאוש, אלא שזוהי מעין קרן אור המוחדרת למנהרה. האתגר בפיסול לא נוצר ברגע של התרגשות, שכן המאמצים הנדרשים ליצירתו מאפשרים לאמן להיחלץ ממעגל התגובה המיידית לעבר ההתבוננות והדיאלוג והצעת הפעולה. הפיסול הוא שקיעה ממשית בחומר, נגיעה, חיתוך, עיגול, הוספה, גריעה והתמזגות של משמעות ורגש.

 

בשלב מאוחר עוסקת העבודה בחלל, ועוד נגלה מהיכן הגיע ולאן ימשיך. הוא בא מן החומר ומסתיים שם ללא ספק. בטוחני כי העבודות יובילו את המתבונן בהן בתפארת הקסם ובספק החבוי בתוך מקריות. אפשר שחשיבותם של כתלי הבית מצויה במרחב ובחלל שהם יוצרים, ובהפרדת חלל זה מן העולם שבחוץ. בפיסול, החלל הנוצר כתוצאה מיחסי חוץ ופנים הוא לרוב פוזיטיבי, בעוד המבנה הקרמי והיציקה בברונזה מייצרים את הנגטיב.

 

עבודות הפיסול של סנא התפתחו מעיסוק בחלל ובצורות מופשטות לשלב של חיתוכים וקיטוע, הנושא בחובו את תפישת החלל כמושג, כשם שהחלל טומן בחובו את התמורות ואת הסתירות במרקם. מבט בוחן בפסלים מגלה רמזים לשלב חדש שעליו יעידו הימים הבאים; ציפיות המשתמעות מן ההקשר ונבדלות מן הציפיות שעוררו העבודות הקודמות. אפשר שהמזרח, על פולחני הצבע, הגודל והאור האופייניים לו, יחלחל לחלק זה של העולם וימתין לתרומתה של סנא.  נאהב את החומר הקרמי ואת הברונזה, ונצפה לחומרים נוספים שיוציאו את קרני השמש אל אורם הטבעי.

 

פסליה של סנא עומדים, שוכבים ומסתובבים; הם אינם מבקשים לבשר הכרזה כלשהי, אלא לכונן דיאלוג פנימי שעניינו בפרטי הפרטים. אולי כזה שעניינו הפיסול, כמעין ניסיון של רגע שהוקפא בזמן להעיד על כל אותם רגעים במרוץ החיים החולפים על פנינו מבלי משים.

 

 אין בכך כדי לומר שעבודותיה של סנא הן אכן כאלה. אין זה מענייננו לשאול באם האמנית חפצה בכך במודע. במובנים מסוימים ניתן לזהות בפסליה של סנא קריאות מחאה כנגד אי-הצדק והכיבוש לצד תפילה ומשאלה לעתיד; מצד אחר, יש בהם התעלמות כמעט מוחלטת מכל אלה גם יחד.

 

לבסוף, יש לציין שהתבוננות ביצירות היא תהליך פילוסופי ונפשי, השונה מאחד לזולתו ויש שהיא קרובה ליצירות או רחוקה מהן באותה מידה שיש בנו או שיש בהן כישורים ומשמעויות, שהרי כל אמירה ניתנת תמיד לפרשנויות.

 

העבודות מייחלות לעולם טוב יותר, ומציעות שמחה לאנשים ושלום לעולם.

 

 

רמאללה 2006